הילד מסרב ללכת לטקס יום השואה בבית הספר. מה לעשות? לאפשר לו או לא?

חשוב להבין שאם הילד מסרב להשתתף בפעילות של בית הספר, סימן שיש כאן משהו ״מעבר לרגיל״. ולכן, יש לתת לכך התייחסות מותאמת אישית. חשוב לשבת עם הילד ולברר איתו מה מפחיד אותו ומה הוא מרגיש שיוכל לעזור לו. ההמלצה להימנע ולהעדר ביום זה תגיע רק כאשר לא תהיינה אפשרויות אחרות לטיפול או שניסיונות אחרים לא צלחו. זהו לא הפתרון הראשון שיש להציע לו, כאשר יש קושי, אלא כדאי לפרק את הקושי בשיח ולאפשר פתרון חלופי למצוקה של הילד ע״י זה שתלמדו אותו כיצד ניתן להתגבר ולהתמודד ביום זה ועם המשמעויות הרגשיות העולות בו.

הילד משתף שהוא מפחד שיזוז או יצחק בצפירה – איך להכין אותו?

ילדים רבים צוחקים בצפירה או מפריעים. זה לא נובע מרוע או רצון להפריע, כי אם לרוב מחוסר בשלות רגשית או מלחץ, שכן צחוק לא בזמן היא אחת התגובות הידועות למצבי לחץ, ולכן – קודם כל קבלו זאת בהבנה, ושמחו שהילד שלכם מודע לעצמו וגם מספיק פתוח איתכם כדי להביע את החששות שלו. במצב כזה כדאי ללמד את הילד כיצד להרגיע את עצמו ברגעי הלחץ האלו, למשל – תרגילים בדמיון מודרך, אסטרטגיות הרגעה ע״י דקלום מנטרה בתוך הלב, המלצה להתרכז בתוך עצמי, יש ילדים שמכסים את הראש בכובע/קפוצ'ון ומתרכזים בלהסתכל רק על הנעליים. כל ילד יבחר את האסטרטגיה שמתאימה לו, עפ"י גילו ויכולתו, רק צריך להנחות ושידע שיש מה לעשות.

הילדה שואלת מה היא צריכה לשאול ניצול שואה, ואם זה נעים לשאול אותו על המשפחה שלו? אולי פתאום יתחיל לבכות…

הילדה מגלה רגישות כלפי אחרים, וזו תכונה נפלאה. חשוב לעודד אותה על כך, לשאול בעדינות ולא לחסום אותה או למנוע ממנה להשתתף מתוך החשש. דברו איתה על הטון בו היא פונה ומדברת, והכינו מראש כמה שאלות שיכולות להתאים למעמד. למשל – בן כמה היית כשהופרדת מהורייך? האם היו לך אחים ואחיות? מי גידל אותך? מה לבשת? מה אכלת?

הכנה להתמודדות של בני נוער כאשר הצד השני (ניצול השואה) מתחיל לבכות, היא הכנה משמעותית ונדרשת. חשוב להסביר לנערה כי היא לא פגעה באחר, אלא עוררה רגש. לאנשים ישנן רגישויות אך הם מגיעים להתנדב ולספר מתוך שליחות, ולכן הם מוכנים גם להתמודד עם הרגשות שלהם, ולכן בעצם ההתרגשות והבכי, הם זכות למי שמשתתף, מפני שמתאפשר לו ריפוי ועבודה  עם עצמו ועם אחרים, במיוחד אם זה אדם מבוגר שבא לספר לנערים וילדים – עבורם זה משמעותי כפליים לחוות את הרגשות האלו בחברת ילדים צעירים.

הילדה מתעוררת בלילה עם חרדות ושואלת מה יקרה אם אשאר לבד בעולם? הילד טרוד מהחשיפה למידע שמליוני יהודים מתו בגלל ששאפו גז. האם גם לנו זה יכול לקרות?

יום הזיכרון ויום השואה מעוררים את נושא המוות ובמיוחד את אפשרת ההשמדה של ״אחד את השני". ילדים רבים רגישים לכך וזה מעיד על בשלות רגשית להתמודד עם מחשבה על האחר ועל הסכנות בחיים.

אלו תופעות שאנו מצפים להם מעל גיל 5 ולכן אם הילד שלכם בגיל המתאים, קבלו זאת באופן טבעי. הכילו את הפחד ואל תבטלו אותו,

אל תבטיחן שלנו זה לא יקרה, כי הכל יכול לקרות. תוכלו לומר שכיום הדברים חשופים וישנה מודעות גדולה יותר, התקשורת פתוחה והמידע עובר במהרה, ולכן מה שקרה בעבר לא עתיד לקרות שוב.

הרגיעו את הילדים ע״י תחושת ביטחון ובטיחות, אבל לא ע״י טשטוש האמת או הבטחות שווא.

אפשרו לילדים לדבר ולספר על הפחדים שלהם, שכן רק אלו יאפשרו להם ״לנקות את הלב״. מי שמתקשה לדבר, הסתפקו

בלהקשיב. זה הרבה פעמים עושה את עבודת הריפוי באותה מידה.

הילדה בת 11 שואלת אם תוכל לבוא איתנו לאזכרה השנתית של הבן דוד, חייל שנפל במבצע בצבא.

אין גיל מסויים שבו מומלץ או אפשר לקחת ילדים לבית קברות. זה תלוי בבשלות הפנימית של כל ילד והרגישות שלו בעולם. בכל משפחה מחליטים באופן אישי מתי לחשוף את הילדים לאבל, וזה תלוי גיל, מבנה נפשי והקרבה של המוות.

שבו עם הילד ותבחנו כל מקרה לגופו. אפשרו שיח רחב על מוות וגם על אזכרות והלוויות. מאוד חשוב שהילדים ידעו מראש למה לצפות ומה מתרחש בטקס. האם יש גופה? האם יש ארון? האם זו רק אזכרה? האם יש מטח יריות? האם יהיו שירים? יהיו הרבה אנשים? יהיה ארוך או קצר? מישהו ידבר? יבכו שם?

מה שחשוב הוא תיווך המסר ורק אז להחליט ביחד עם הילד אם מתאים שיגיע או לא.

הילד אומר שהוא לא רוצה להתגייס לצבא כי אז ימות.

זוהי אחת האמירות הכי נפוצות בקרב ילדים מעל גיל 7 כאשר המחשבה המופשטת מתחילה, ולרוב זה נעלם בתחילת גיל ההתבגרות.  הילדים מפחדים ובצדק שמשהו רע יקרה להם. הם מבינים שהצבא הוא חלק ממסלול החיים שלהם ולכן הם מבינים שאולי יש כאן גם סכנה עבורם.

מה שחשוב הוא להקשיב לילד, לקבל את הדברים שלו מבלי לבטל, ובמקביל להראות לו כמה אנשים היו בצבא ולא קרה להם כלום – למשל אתם עצמכם, הדוד, הדודה השכנה וכו…. המטרה היא לייצר נורמליזציה ולהסביר שלא כולם נהרגים בצבא ובמלחמה. המטרה היא להרחיב לילדים את נקודת המבט הצרה והמפוחדת שנוצרת סביב הקשר – צבא ומוות.

מיה שטיינהרדט-זיו – מאמאמיה,
מייסדת הגישה המשולבת להורות ושינה
מנחת הורים, יועצת שינה, מרצה
ובעלת מאמאמיה-סקול ביה"ס להכשרת נשות מקצוע